פייסבוק העלתה לי זכרונות של היום, לפני שש שנים

הריון שלישי, אחרי 2 הפלות מטלטלות. עדיין אין לי ילדים… עברנו כבר את שבוע 21 הדרמטי (שם הסתיים הריון מס’ 2), העמסה 50 יצאה חריגה, נשלחתי להעמסה 100

אז בבוקר עשיתי העמסת סוכר 100
ובערב ביקשתי מהאיש שנצא לאכול פעם אחרונה משהו מתוק 
עוד לא ידעתי על האבחון הצפוי להגיע למחרת בבוקר
ובכל זאת יזמתי מסיבת פרידה מוזרה לעצמי
קינוח אחרון או משהו כזה…
היתה לי תחושה של סוף תקופה

מצחיק אותי שאשכרה צילמתי והעליתי את זה אז לפייסבוק
איכשהו בלב נראה לי שידעתי
למרות שלא ידעתי כלום
בעיקר פחדתי, ממש הוצפתי פחד

מאכלים שאכלתי לפני שאובחנתי

זוכרת איך נכנסתי למוד עשייה ביום שאחרי –

חרשתי על האינטרנט (מצאתי ממש מעט מידע, אחת הסיבות שפתחתי את האתר הזה)
תפרתי לעצמי תפריט ראשוני
אספתי מתכונים
התקשרתי בלחץ לרופא הנשים שלי דאז
קיבלתי הפניות
בכיתי מרוב לחץ כי לא הצלחתי להשיג תורים בזמן סביר

בעיקר הייתי אבודה ודאגתי
אין לי איך להעביר את התחושות הללו במילים
פשוט דאגתי שזהו, שעוד הריון שהולך לאיבוד, שאני לא אהיה אמא לעולם
תחושה קשה של בגידה של הגוף
תסכול מול כל ההרגלים הקודמים
עצב גדול שאני בכלל במצב הזה
בלבול רב – כי מה אוכלים עכשיו?

מצוקה גדולה

כמה הייתי רוצה שאני, עם הידע של היום, אחבק אותי של אז
אולי הייתי פחות דרוכה, אולי הייתי ישנה יותר טוב, אולי הייתי מחייכת יותר
זה הרבה פחות מלחיץ ממה שחשבתי – צריך לאכול מתאים, לאזן סוכר וזהו, הפחתנו את הסיכון כמעט לחלוטין
תזכורת טובה למה אני פה, ולמה האתר הזה כאן 
כדי שלאחרות לא יהיה קשה כמו שהיה לי 
שיהיה סביר ואולי אפילו קל
שיהיה טעים וחברתי ומשמח

תודה שאתן כאן, מזכות אותי לעשות עבורכן את מה שהיה חסר לי