יש רגעים בסוכרת הריון שאני מרגישה את הילדה הקטנה שהייתי
אני זוכרת איך הייתי מסתכלת על הילדים שהיו מביאים מלא(!) חטיפים לטיול שנתי
ואני? לי היה סנדוויץ’ עטוף מהבית עם חטיף אחד (זו אינה ביקורת על הורי, הם עשו בשביל המשפחה שלנו את הכי טוב שהיה בידיהם)
אני, כילדה, הרגשתי רצון עז לשקיות המרשרשות, למארזים
לדברים שקונים ופותחים וזורקים אחרי את העטיפה
נמשכתי לקלות (כביכול) שיש בדבר הזה
גם רציתי את המיצוב והשילוב החברתי שזה הביא (כולם יושבים מסביב לשקית ולי אין שקית כזאת “מושכת קהל”)
כאישה בוגרת, שלא אוכלת כאלו מוצרים כבר שנים, זה מאוד מוזר לי פתאום להרגיש את המשיכה הזאת
הולכת בסופר, והשקיות קורצות לי מכל עבר…
רוצה לאכול משהו שמגיע מתוך שקית מרשרשת, רוצה מלוח ושומני, ובעיקר אני רוצה קל, פשוט, נטול דאגות, נטול אחריות, חופשי יותר, מתחשק לי, בא לי, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה – אוף, אני רוצה
אני מבינה מאיפה הרגש הגיע, בדיוק כמו כשהייתי קטנה
אני נושמת ואז נושמת עוד
נותנת חיבוק אדיר לילדה שבתוכי, שוב נושמת
מרשה לעצמי להיות בחוויה הזאת של פעם
חוויה של להיות מחוץ לחברה, אאוטסיידרית (כולנו לפעמים מרגישות לא מקובלות)
מרגישה איך הרגשות עולים מהבטן, מטפסים דרך הגרון ועד העיניים
עולה בי עצב, עולה בי בדידות, עולה בי תסכול וכעס
אני בוכה את זה החוצה
מזכירה לעצמי שיש לי אותי ושאני איתי
ויש את המשפחה, החברים ואותי
אני לא לבד. אני ביחד
מבטיחה לילדה הקטנה שבי להכין עוגיות טעימות ומתאימות בבית (יאאי!)
משאירה מאחור את השקיות המרשרשות 
לוקחת את הזמן להתאושש, מכינה לי עוגיות מתאימות
רגעים מאתגרים מאוד, מאוד
מזכירה לעצמי – באנו לשמוח 